להתקרר אל מול מדורת השבט

קווין קלי מנביאי האינטרנט וההוגים הבולטים בתחום, מתאר את מרשל מקלוהן כמי שדיבר על האינטרנט לפני שהומצא. מרשל מקלוהן היה פופולרי מאוד בשנות ה-60 והרוח של הניתוחים שלו הלמה את המנגינות שנוגנו על ידי צעירי התקופה. בעשורים הבאים התבוננו במקלוהן בעין בקורתית יותר, והוא הלך והצטייר כסוג של "דרשן" אינטואיטיבי יותר מאשר חוקר מדוד וזהיר של תחום התקשורת. עם עליית תרבות האינטרנט מקלוהן חזר לאופנה גם כי חלק מתחזיותיו התממשו וביטויים כמו "הכפר הגלובלי" או "המדיום הוא המסר" קיבלו נפח ומשנה תוקף, וגם כי משהו מאווירת  שנות הששים חזר לרטוריקה שלנו. יש משהו מפתה מאוד בהבחנות שמקלוהן עושה, הן חדות, רלוונטיות ועושות סדר בתופעות יומיומיות שכולנו שותפים להן אך לא יודעים לתת להן שם. אחת ההבחנות השימושיות האלה היא ההבחנה בין מדיום חם למדיום קר, הבחנה מאתגרת בזכות חוסר האינטואיטיביות שלה לא פחות מאשר הדרך שבה היא מארגנת את  נוף התקשורת שסביבנו.

על ההבחנות האלה ועל כמה אחרות מפיו של מקלוהן עצמו בסרטון הבא

לכבות מדורה בעזרת ספר

כדי לעמוד על ההבחנה בין מדיום קר למדיום חם  כדאי להתחיל מ"עמדת המוצא" של הקריאה, באילו נסיבות אנחנו בדרך כלל קוראים?

אדם עומד במרכז של חבורה אוחז בספר וקורא בקול במשך שעה ואף שעתיים. הקהל מרותק מאזין, מדי פעם נשמעות תגובות, קריאות התנגדות, מחיאות כפיים וצחוקים.

התמונה הזו יכולה להתרחש כיום בערב קריאה לכבוד הוצאה לאור של ספר שירה חדש, או בהקשר טקסי ותיאטרלי, הקשרים המצויים בשולי חיי הקריאה שלנו, כאשר אנו קוראים ספר ברוב המקרים זו תהיה חוויה אישית- איש ,איש וספרו. בעולם שלפני עידן הדפוס, הסתובבו הרבה פחות ספרים והקריאה בציבור הייתה הדרך הרווחת לקרוא. המגבלה הטכנית הזו –של מיעוט עותקים שווים לכל כיס עיצבה במידה רבה את חווית הקריאה בכללותה ועיצבה אותה כחוויה ציבורית-קהילתית.

בעקבות מקלוהן, ניל פוסטמן מציג את מהפכת הדפוס בין השאר כהמצאת הקריאה האישית, האינטימית. המצב של קריאה אינטימית, אדם מול ספר –ברכבת, מתחת לשמיכה במיטה, ליד שולחן או על הכורסה, הפך למצב שמגדיר את מעשה הקריאה – מעשה הקריאה הוא קודם כל מעשה אישי אינטימי של אדם מול הספר שהוא קורא.

מעשה הקריאה המוגדר כך הביא גם לשינוי של הטקסט עצמו והגברה של הקול האישי בכתיבה. כתיבה אישית הייתה קיימת כמובן גם קודם – (פוסטמן מציין בהקשר הזה את הוידויים של אוגוסטינוס למשל) אך הכתיבה האישית כתופעה נרחבת התחילה כנראה אצל מונטין לאחר התפשטות הדפוס.

מרשל מקלוהן ראה את המעבר הזה כמעבר המבשר את היעלמות מדורת השבט. מדורת השבט על פי מקלוהן היתה מרחב של ריבוי קולות של קהילה פעילה ושל שיתוף, ואילו הספר של עידן הדפוס בישר על עולם חד ממדי, בעל מאפיינים טוטליטריים המביא מנגינה מונוליתית היישר לקורא, הקורא בבדידותו.

Swamp TV by James Good

מדיום חם מדיום קר

הדרך להצגת מהפך זה שחל בעולם הקריאה, עוברת דרך הבחנה שמקלוהן עורך בין מדיום חם ומדיום קר.

מקלוהן שאב את ההשראה להבחנה שבין מדיום קר ומדיום חם, מתנועה שעלתה על מפת הג'אז בתחילת שנות החמישים-שנים לא רבות לפני שמקלוהן פיתח את הרעיונות שלו. ה-cool Jazz  אחראי במידה רבה לדימוי המתוחכם שיצא לג'אז, הדמויות שהובילו את התנועה הזו כמו דייב ברובק (שחגג 90 לא מזמן) או מיילס דיוויס ניסו לייצר מוסיקה שאינה "חמה" וסוחפת כמו הביבופ, ולא מוסיקת שנוחה לרקוד, אלא מוסיקה שדורשת סוג של איפוק רגשי, ומאמץ מסויים כדי להנות ממנו.
הסבר על "ג'אז קריר" עם הדגמות בסרטון הבא
http://www.youtube.com/watch?v=yYTmUOh2Lcc

מדיום חם מפעיל בדרך כלל חוש אחד – או לפחות מעניק את הבכורה לחוש יחיד. החוש הזה מופעל באינטנסיביות רבה, ושואב אותנו לתוך המדיום. דוגמה למדיום כזה היא הקולנוע, התמונה ברזולוציה גבוהה, טוטאלית, חזקה, והמדיום משאיר אותנו בוהים מול המסך בפאסיביות. דוגמאות נוספות שמציג מקלוהן הם הדפוס, הצילום, וההרצאה – בכל המקרים האלה אנחנו "נשלטים" על ידי מדיום בודד וזאת בניגוד למדיום הקר. המדיום הקר מציג בפנינו מציאות חלקית – כמו למשל באיור קומיקס סכמתי, החלקיות והמופשטות של האיור דורשת מהמתבונן להיות פעיל בפיענוח המסר שמעבירה התמונה. מדיום קר מעודד אקטיביות ושיתוף. כדוגמאות נוספות למדיום קר מקלוהן מביא את הטלפון, את הטלוויזיה ואת הסמינר. בכל המדיות האלה התמונה המתקבלת לא מלאה ודורשת מאיתנו להשלים פערים ולהשתתף.

מקלוהן כאמור מתאר את המעבר לדפוס-כמעבר לקריאה הבודדת וכהתמכרות למדיום החם הדומיננטי.

שוחרי מקלוהן נוטים לראות בהופעת האינטרנט מעין מהלך של תיקון לתהליך של המעבר לקריאה הבודדה וחזרה מסויימת למדורת השבט המאפשרת לנו עכשיו לתקשר ושוב לקרוא יחד את הטקסטים שפעם קראנו לבד.

מה הטמפרטורה של האינטרנט?

האם הרשת אכן מגשימה את החזון  שמתאר מקלוהן? האם אפשר לתאר את הרשת כמדיום "בעל טמפרטורה"?

על השאלה הזו ניסו להשיב בשנים האחרונות הוגי רשת כמו ניק קאר וסקוט רוזנברג. אצל חלקם התשובה היא שהאינטרנט קר ואצל חלקם שהוא קר, אך עם הסתייגות. דומה שהקושי בשאלה הזו לא טמון בשאלת ניתוח התופעה האינטרנטית אלא בקושי להשתמש בהבחנות של מקלוהן. משהו מההבחנות האלה מאבד את העוקץ שלו.

עוד לפני שחושבים על האינטרנט שווה לשאול עד כמה עדכניות הדוגמאות המקוריות שנתן מקלוהן- האם הטלוויזה היא אכן מדיום שמעודד אקטיביות? (בהנחה שאקטיביות לא כוללת פתיחת פחיות בירה והליכה למקרר) יותר מהקולנוע? האם ספר הוא מדיום המעודד פאסיביות? דומה שהאינטואיציות של אדם בן זמננו שנולד לעולם בו הטלוויזיה היא מדיום מפותח הפוכות. המקום של הספר נע ממוצר הפנאי האולטימטיבי, למוצר תובעני יותר ואת המשבצת ה"עצלה" הזו תפסו מדיות אחרות. השינוי הזה הוא שינוי במקום של המדיום בחיי היומיום גם הרשת צריכה להמדד על פיו בצד המקום שלה בפרקטיקות היום יום. הההקשרים בהם אנו פוגשים את המדיות השונות מגוונים מאוד, ומכתיבים במידה רבה את מידת הפאסיביות שלנו- יש להניח שבצפיה בסרטון ביוטיוב אנחנו אקטיביים יותר מאשר בצפיה באותו התוכן מעל מסך טלוויזיה, גם בצפיה ביוטיוב יהיה הבדל אם היא תתרחש מעל טלפון חכם בעת המתנה לרכבת (טוב..דוגמה לא כל כך מוצלחת), או מעל גבי מסך מחשב תוך כדי עבודה.

גם הטכנולוגיה טרפה כמה מהקלפים – איכות הרזולוציה בה אנחנו פוגשים מדיום כמו טלוויזיה הופכת אותו ל"חם" כמעט כמו הקולנוע. טכנולוגיית תלת מימד המצויה במשחקים מגבירה את הריאליסטיות של החוויה למרות (ואולי בזכות העובדה) שמעורבים בה כמה חושים, הטקסט שאנו פוגשים ברשת כולל רכיבים המושכים אותנו לאקטיביות כמו למשל הלינקים. ולבסוף האופי הרשתי שבו מאורגן התוכן באינטרנט הופך אותו לשיטתי פחות – יש אין סוף מסלולים אפשריים, ובמסלולים השונים נפגוש מדיות שונות- אודיו, וידאו, תמונות סטילס, טקסט וקומבינציות שונות של כל אלה. המושג "מדיום" הופך צר בהקשר הזה – המרחב האינטרנטי הוא מרחב של מולטימדיה, וקשה לבודד בתוכו מדיום אחד.

האם הרשת הופכת אותנו לאקטיביים?

כיצד בכל זאת הרשת משפיעה עלינו בהיבטים בהם נגע מקלוהן? האם הרשת הפכה אותנו לאקטיביים יותר בצריכה התרבותית שלנו? האם היא מסייעת לנו לנו להיות ביקורתיים יותר? האם בסיכומו של דבר הרשת מקרבת אותנו לקוטב הקריר, המעורב והמפוכח של מדורת השבט?

במבחן ההיסטוריה ה- cool Jazz  לא "ניצח" זרמים אחרים ולא הפך לזרם מוביל, אך השפעתו חלחלה לפינות שונות ומגוונות של הג'אז עד היום, ייתכן שזו מידת ההשפעה ממנה אפשר לצפות מאותם הרכיבים הקרירים שהרשת מביאה עימה. אין ספק שהרשת מפגישה אותנו עם צורות שונות של אקטיביות שלא הכרנו בעבר, אולם מאידך גם הויזואליות גברה, וככל שהתמונה חדה ומפורטת יותר מתגבר החשש שנקלע לעולם היכול לתעתע בנו בקלות ולהקהות את הביקורתיות שלנו. המתח בין אקטיביות לפאסיביות הוא מתח אנושי מובנה, ויש להניח שבכל דור אפשר למיין את דרכי התקשורת שלנו לאקטיביים יותר או פחות. דומה שהבשורה הדרמתית של הרשת בהקשר הזה אינה במישור של המדיום בו התקשורת עוברת אלא בשני מישורים משלימים – הפרקטיקות היומיומיות בהן אנו פוגשים את התוכן, והאופן שבו התוכן הזה מנותב אלינו. בעידן של הרשת אין לוח משדרים שאנחנו מתאימים את עצמנו אליו, ואין קומץ אנשים המחליט עבור מליוני אחרים מה תהיה חבילת התוכן שיצרכו – לשתי המהפכות הארגוניות האלה השפעה מכרעת בכל מה שקשור לאקטיביות שלנו כצרכני תוכן.
בסרטון הבא אפשר למצוא שילוב של קולנוע, צופים אקטיביים ומרשל מקלוהן

לפוסט זה פורסמו 1 תגובה הוסף תגובה

תגובה אחת על להתקרר אל מול מדורת השבט

  1. מאת נחום‏:

    בשורה התחתונה אתה בעצם אומר שזמנו של מקלוהן עבר,ושהדברים שלו לא רלוונטיים לאינטרנט

השאר תגובה